פסק-דין בתיק ת"א 3463-06-08

1.         התובעת 1 (להלן: "התובעת"), ילידת 1977, עברה ביום 25.1.07 כריתת רחם, כהמשך לניתוח קיסרי שעברה בסמוך קודם לכן.

            השאלה שבמחלוקת, האם כריתת הרחם היתה חיונית להצלת חייה של התובעת, או שמא ניתן היה להציל את הרחם?

רקע

2.         התובעת, ילידת 1977, הגיעה לביה"ח הלל-יפה בחדרה (להלן: "בית החולים" או "ביה"ח") ביום 25.1.07 בסביבות השעה 06:06, כשהיא מדממת בשבוע ה- 31 להריונה ולפני לידה רביעית (עובר ללידה הרביעית הנדונה היו לתובעת 3 בנים).

3.         בקבלתה נמצא צוואר רחם פעור ל- 5 ס"מ, נצפה דימום חזק והיתה היפרדות חלקית של השליה.

4.         בשל מצבה של התובעת בעת קבלתה, הוחלט מיד על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף.

            אקדים ואומר כי אין מחלוקת בין המומחים בתיק זה כי ההחלטה על ניתוח קיסרי דחוף לתובעת, היתה החלטה נכונה מבחינה רפואית, בין היתר לנוכח הסיכון שהיה נתון בו התינוק עקב היפרדות חלקית של השליה.

5.         התובעת הוחתמה על טופס הסכמה להרדמה (נ/2) ועל טופס הסכמה לניתוח קיסרי (נ/1) בשעה 06:10, הורדמה ובוצע ניתוח קיסרי. במסגרת הניתוח חולץ תינוק בריא ושלם במשקל 1319 גרם, והבטן נסגרה כבכל ניתוח קיסרי (ראה דו"ח ניתוח ראשון במ/5).

            מיד לאחר סגירת הבטן ובביקורת לאחר הניתוח, נצפה דימום וגינאלי רב עם קרישים. עקב דימום זה הוחלט על פתיחת הבטן בשנית, כשהתובעת עדיין מורדמת, ואז נצפה כי הסגמנט התחתון האחורי של הרחם בולט ודק מאד עם סימנים של שליה נעוצה באותו אזור. עקב כך, ולאחר שיחה והסבר עם התובע 2 בעלה של התובעת (להלן: "התובע") הוחלט על הצורך בכריתת הרחם לשם הצלת חיי התובעת, וכך נעשה (ראה דו"ח ניתוח שני במ/6).

טענות התובעת

6.         טוענת התובעת כי במקרה שלה לא דובר בשליה נעוצה אלא בקרע ברחם, שלא נצפה ע"י רופאי ביה"ח עובר לסגירת הבטן לאחר הניתוח הראשון, והוא מקור הדימום. לו היה הקרע מאובחן ע"י הרופאים המנתחים מיד בתום הניתוח הראשון, הם היו תופרים אותו, היה נעצר הדימום, וכך רחמה היה ניצל.

            אי אבחון הקרע ברחם ותפירתו, שהוביל לכריתת רחמה, מהווה מחדל מצד הרופאים המנתחים העולה כדי רשלנות.

7.         עוד טוענת התובעת כי עובר לעשיית הניתוח הראשון, הרופאים לא אמרו לה כי יש סיכון   לכריתת הרחם, הם לא קיבלו הסכמתה או הסכמת בעלה לכך (התובע), ובכך גם גרמו לפגיעה באוטונומיה שלה.

8.         טוענת התובעת כי כתוצאה מכריתת רחמה נגרם לה נזק נפשי רב.

            מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה מטעם התובעת, ד"ר פואד אלפארס, קבע כי נותרה לה כתוצאה מכריתת הרחם נכות צמיתה בשיעור של 30%.

            עוד טוענת התובעת כי מגיע לה פיצוי בגין אי קבלת הסכמתה מדעת לכריתת הרחם והפגיעה באוטונומיה שלה.

9.         בסיכומיהם טוענים התובעים לפיצוי בסכום כולל של 800,000 ש"ח.

טענות הנתבעת

10.        הנתבעת טוענת כי הדימום בתום הניתוח הראשון, שהוביל לפתיחת הבטן בשנית וכריתת הרחם, לא היה בגין קרע שלא אובחן או נצפה ע"י הרופאים בתום הניתוח הראשון, אלא בגין שליה נעוצה שפגעה בדופן הרחם וגרמה לדימומים האמורים.